החלטה בתיק ע"א 1100/14

1.             בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ת' בזק-רפפורט) בתא"ק 6560-12-12 מיום 31.12.2013 שקבע כי על המבקש לשלם למשיבה 1 (להלן: המשיבה) סך 690,998 ש"ח כחייב; סך 28,789 ש"ח כחייב ביחד ולחוד עם משיבה 2 (להלן: תנופה או חברת תנופה); וסך 1,421,001, ש"ח כערב.

רקע והליכים

2.             המבקש וחברת תנופה היו, כל אחד מהם, בעלי מחצית מזכויות הבעלות בקרקע הידועה כחלקה 168 בגוש פיסקאלי 3, באדמת כפר מסחה (להלן: המקרקעין). ביום 4.1.2004 התקשרה המשיבה בחוזה מכר עם המבקש ובחוזה דומה עם תנופה לרכישת הזכויות במקרקעין. בכל אחד מן ההסכמים נקבע כי התמורה הכוללת שתשולם בגין כל הסכם הינה סך של 220,000 דולר (בסך הכל 440,000 דולר עבור כל המקרקעין). ההסכמים עוד קבעו כי רישום הזכויות ברישום ראשון הוא תנאי מתלה בהסכם, וכי במידה והרישום הראשון איננו מושלם בתוך 18 חודשים מיום חתימת ההסכם, מכל סיבה שהיא, רשאית המשיבה לבטל את ההסכם ולקבל את הכספים ששילמה על פיו. 

3.             ביום 14.5.2003 הגישה תנופה ל"וועדה לרישום ראשון לנכסי נדל"ן שטרם נרשמו - בית-אל" (להלן: הוועדה), בקשה לרישום ראשון של המקרקעין. לבקשה זו הוגשו מספר התנגדויות, ובדיון שנערך בפני הוועדה ביום 8.12.2005, לאחר מספר בקשות דחייה מטעם תנופה ולאחר שעדיה לא התייצבו בדיונים בפני הועדה, הודיעו באי כוחה כי הם מעדיפים לחזור בהם מתהליך הרישום כדי לפתוח תיק במועד אחר. הלכה למעשה, לא הושלם ההליך לרישום ראשון על שם תנופה. המשיבה מצידה ניהלה גם הליך לרישום ראשון של המקרקעין על שמה, הליך שלדבריה לא התבסס כלל על המסמכים שהיו בבסיס בקשתה של תנופה לרישום ראשון.  

4.             משלא הושלם הרישום הראשון למקרקעין, עתרה המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה בתביעה לביטול החוזה ולהשבת התמורה בסך של 1,511,345 ש"ח, אשר לטענתה שילמה למבקש ולתנופה על חשבון המקרקעין. המשיבה טענה כי על פי הוראות ההסכמים, המבקש ותנופה היו חייבים לדאוג לרישום המקרקעין ואם הליך הרישום לא הצליח, רשאית היא לביטול ההסכמים ולהשבת הסכומים ששילמה וכן זכאית היא לפיצוי מוסכם בסך 10% מהתמורה. במסגרת הרשות להתגונן שניתנה למבקש, טען הוא, בין היתר, כי ניהול תיק רישום במקביל על ידי המשיבה ואי אזכור עובדה זו בתביעתה מהווה חוסר תום לב. בהתייחס לערבות, הוא טען כי אף שבהסכם נכתב שהוא ערב, הרי שבפועל הוא לא חתם על כתב ערבות.

5.             בהחלטה מיום 7.3.2013 ניתנה למבקש ולתנופה רשות להתגונן. אף שנקבע מועד שעד אליו להגשת תצהירים מעבר לאלו שהוגשו בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן, המבקש והמשיבה לא הגישו תצהירים נוספים, כך שהתצהירים שהגישו בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן שימשו כתצהירי העדות הראשית מטעמם. לאחר שנחקרו המצהירים ונשמעו סיכומים בעל פה, פנה המבקש ביום 11.12.2013 ב"בקשה בהולה לצרוף ראיה ולתיקון כתב הגנה", ובית המשפט קבע כי לא מצא הצדקה להתיר לו לתקן את כתב ההגנה בשלב מאוחר זה של הדיון, בעיקר מפני שאין בתיקון כתב ההגנה כדי לשנות את תוצאת פסק הדין.

6.             לאחר דיון בטענות הצדדים, בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה, וקבע כי על המבקש ועל תנופה להשיב למשיבה את הסכומים שקיבל בגין ההסכם שנעשה עמו. בנוסף, קבע כי המבקש ותנופה ערבים זה לזה, כך שהסכום בו חייב כל אחד מהם חל גם על חברו. יחד עם זאת, דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המשיבה לפיצוי מוסכם.

7.             המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובמסגרתו הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפניי.

הבקשה

8.             בבקשה לעיכוב ביצוע טוען המבקש כי סיכויי ערעורו הם גבוהים. לשיטתו, שגה בית המשפט המחוזי כאשר פסק כי על המבקש להשיב כספים למשיבה מבלי שערך בירור אם המשיבה עושה שימוש במסמכים שהתקבלו לידיה מאת המבקש ותנופה לשם רישום החלקה. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את הבקשה לצירוף ראיה חדשה וכן את הבקשה לחשיפת המסמכים שהוגשו על ידי המשיבה לתיק הרישום החדש אותו היא מנהלת מול הועדה. ועוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי המבקש ערב לחיובי תנופה על אף העובדה שהמשיבה הפרה את ההסכם כלפיו וכי תנופה קיבלה מהמשיבה סכום הגבוה מהסכום הנקוב בהסכם.

9.             באשר למאזן הנוחות, טוען המבקש, כי מדובר בסכום כסף עצום וכי המשיבה הינה חברה זרה הרשומה ביהודה ושומרון ואין לה נכסים בארץ. כן טוען הוא כי נגד מנהל המשיבה מתנהלות תביעות בסכומים מאוד גבוהים. על כן, לשיטתו, יש חשש כי אם יתקבל הערעור יעמוד הוא בפני שוקת שבורה ולא יוכל לקבל את הכספים שהושבו בחזרה.

10.          מנגד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. לשיטתה הטענות שמעלה המבקש מופנות כלפי קביעות עובדתיות שבית המשפט המחוזי דן בהן באריכות ועל כן הסיכוי כי בית משפט זה יתערב בהן הוא נמוך. עוד טוענת המשיבה כי בבסיס הבקשה ניצבת מטרה פסולה של המבקש והיא לעכב את ביצוע פסק הדין כדי לנסות להבריח את נכסיו.

11.          לעניין מאזן הנוחות, המשיבה טוענת, כי החברה נפתחה ברשם החברות בבית אל מפני שזו הדרך היחידה שבה אזרחי ישראלי יכול לרכוש קרקע בשטח יהודה ושומרון. עוד טוענת המשיבה כי טענת המבקש בדבר התביעות נגד מנהל המשיבה אינן אמת ומכל מקום אין הוא יכול להעלות טענות עובדתיות חדשות בשלב זה. עוד טוענת המשיבה כי יש חשש שאם יעוכב ביצוע פסק הדין, המבקש עלול להבריח את נכסיו דבר אשר יפגע ביכולתה לממש את פסק הדין אם הערעור יידחה.

דיון והכרעה

12.          לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי ובתגובות לה, בפסק הדין שעליו הוגש הערעור ובנימוקי הערעור, מצאתי לנכון לקבל את הבקשה באופן חלקי.

13.          נקודת המוצא לדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין, הינה הכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיה בעצם הגשת ערעור אין כדי להצדיק עיכוב ביצוע פסק דין שעליו מערערים. על כתפי המבקש מונח הנטל להוכיח כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. לא כל שכן, כאשר מדובר בפסק דין כספי, אז רובץ על המבקש נטל מוגבר להוכיח כי מימוש פסק הדין יעורר קושי ניכר בהשבת המצב לקדמותו או לחלופין יגרום לו נזק בלתי הפיך (ראו למשל, ע"א 1264/11 לוין נ' זוהר (11.5.2011)). בין שני תנאים אלו קיימים יחסי גומלין, כך שככל שסיכויי הערעור טובים יותר פוחת משקלו של מאזן הנוחות ולהפך(ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון, פסקה 4 להחלטתו של השופט ע' פוגלמן (26.3.2014)).

14.          אשר לעניינו של המבקש, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, סבורני כי סיכויי הערעור אינם טובים במיוחד. ערעורו של המבקש מופנה נגד ממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא וכידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אשר קבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ראו: ע"א 1262/09 אברהם נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 6 (9.6.2009)) הטענות אשר מעלה המבקש בערעורו נדונו בבית המשפט המחוזי, חלק נדחו לגופן על סמך קביעת מהימנות וחלק נדחו בהיותן טענות כבושות. באשר לטענות בדבר הבקשה להגשת ראיה נוספת ולחשיפת מסמכים, בית המשפט המחוזי בחן את החומר וקבע שאין בו כדי לשנות את תוצאת פסק הדין ולפיכך דחה אותן. 

15.          אשר למאזן הנוחות, הטענה המרכזית של המבקש בהקשר זה היא כי המשיבה הינה חברה זרה, ומשכך עלול להתעורר קושי ניכר בגביית הכספים אם יתקבל ערעורו. טענה זו דינה להידחות. נקבע לא אחת כי עצם העובדה שהמשיבה בבקשה לעיכוב ביצוע היא חברה זרה, אין בה כדי להצדיק עיכוב ביצועו של פסק דין (ראו למשל: ע"א 8374/13 איי.פי.סי טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ'  Geo Vision Inc, פסקה 15(ב) (10.3.2014); המ' 369/81 שובינסקי נ' קונטרנס גזלשפט פיר קונטיינרוורקר מ.ב.ה, לו(2) 304 (18.8.1981)). אפילו סברתי כי מאזן הנוחות נוטה באופן קל לטובת המבקש וזאת לנוכח העובדה כי למשיבה אין נכסים בישראל וכי המבקש עלול להיזקק להליכי אכיפה מורכבים אם ערעורו יתקבל, הרי אין בכל די לצורך עיכוב ביצוע. זאת בעיקר משום שמדובר בפסק דין כספי שעל המבקש לעכבו להוכיח, כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתו, וכן משום שסיכויי הערעור אינם גבוהים. זאת ועוד, המבקש לא הרים את הנטל להוכחת הטענה בדבר ההליכים המשפטיים שמתנהלים נגד בעלי השליטה במשיבה ועל ההשלכה של כך על יכולת הפירעון שלה.

16.          עם זאת, ולנוכח עמדת בא כוח המשיבה בתגובות מיום 23.3.2012 ומיום 8.4.2014, לפיה המקסימום שהמבקש יכול לקבל כדי להתגבר על חששו בנוגע ליכולתו לממש את פסק הדין הוא שיפקיד את מה שנפסק נגדו בקופת בית המשפט, מצאתי לנכון להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע ולהתנות את עיכוב הביצוע בהפקדת סכום פסק הדין בקופת בית המשפט, תוך 30 יום. הפקדה זו מבטיחה, מחד גיסא, כי אם יתקבל ערעור המבקש יושבו הכספים לידיו, ומפריכה, מאידך גיסא, את החשש של המשיבה שמה יבריח המבקש נכסים ותעמוד היא מול שוקת שבורה אם יידחה הערעור.